Margalit Matitiahu y Alfredo Pérez Alencart en Jaffa, con Tel-Aviv alfondo (Foto de J. Alencar)

La poesía de Alfredo Pérez Alencart (poemas sueltos, antologías y libros) se ha ido traduciendo a veinticinco idiomas. Al hebreo ya ha sido traducido y publicado años atrás por Margalit Matitiahu (Tel Aviv, Israel, 1935), hija de padres nacidos en el exilio de Salónica y cuyos ancestros más remotos habían sido expulsados de León, en 1492. Se licenció en Literatura Hebrea y Filosofía por la Universidad Bar Ilan, dirigió la revista “Entrelíneas” y ha sido Secretaria General de Federación Israelita de Escritores (1986-2008). Entre sus libros publicados están: Kurtijo kemado (1987), Alegrika (1992), Matriz de luz (1997), Vela de la luz (1997), Kamino de tormento (2000), Bozes en la Shara (2001), Vagabondo eternel (2001), Despertar el selencio (2004); Asiguiendo al esfuenio (2005) o Cantón de solombra (2005). Ha obtenido varios premios, como el Premio de Poesía Ateneo de Jaén (1996) o el Premio de Creación del Primer Ministro de Israel (1999). Pero su máximo premio posiblemente sea el que en 2003 le dedicaran una plaza en Puente Castro (León), el barrio de donde hace cinco siglos fu expulsada su familia.

Ahora se publican por vez primera estos 4 textos también traducidos por Margalit Matitiahu.

 

 

 

 

EL VIAJE

 

 

Sé que en este viaje llevas el corazón hecho pedazos
y sé que vas diciendo
que ningún obstáculo te impedirá llegar a tu destino.

Un rayo ardiendo en la noche
para sacar brillo al faro de tu necesidad. Yo sé
que ahora dudas del inmenso ojo de la vida,
¡así, con tu puño lleno de hojas secas!, ¡así, con una rama
haciéndose ceniza!, ¡así, blasfemando hasta que
se te calienta el cráneo!

El pecho jadeante de la espera, lejos de varitas mágicas,
cerca del sudor fronterizo con signos de impiedad.
Gritas: “¡Abridme, aunque no tengáis
simpatías por mi llanto!”.

Sé que estás saliendo con una linterna sin bombilla
y sé que no te laceran las amonestaciones,
los vehementes reparos, el polvo que acumulas en tu
rostro. ¡Cuánto
padecer por lejanías! ¡Y qué del desgarro
por ir tras endebles o apetecibles trofeos!

Como un hombre enceguecido
esperas múltiples crucifixiones: allí, allí, allí…
Y gritas: “¡Dejadme un abrevadero donde mis labios
sacien su sed!”.

Sé que en este viaje llevas el corazón hecho pedazos.

 

 

 

המסע
אלפרדו פרז אלנקארט

אני יודע שבמסע הזה שסוע לבך לקרעים
אני יודע שאתה אומר
לא יהיה מכשול שימנע ממך להגיע ליעד.

בחשכת לילה תאיר קרן
תצית זוהר במגדל אור לו אתה זקוק. אני יודע
שעתה יש בך ספק בכוח עין החיים הגדולה
כך! עם אגרוף קמוץ מלא דפים יבשים, כך! עם ענף
שהיה לאפר. כך! בגידופים עד אשר
תוצף חום קרקפת ראשך!

החזה מתנשף מרוב ציפייה, הרחק ממטה קסמים,
קרוב לזיעה מציפה ללא רחמים.
אתה זועק! פתחו לי, גם אם אין בכם
אהדה לאנחותיי!

אני יודע שאתה יוצא עם פנס ללא נורה
אני יודע שאתה לא נפגע מן הנזיפות,
מהערות עוקצניות, מאבק נאסף בפניך,
כמה!
מתייסר במרחקים! ומה על הקריעה
איתה תלך תשוש או עם אות ניצחון נחשק!

כמו איש עיוור
אתה ממתין לצליבות רבות: שם, שם, שם…
ואתה זועק! השאירו אותי הצמא, במקום ששפתי
ירוו צימאונן.

אני יודע שבמסע הזה שסוע לבך לקרעים.

מספרדית: מרגלית מתתיהו

 

LOS ÉXODOS, LOS EXILIOS

I

¡Cuidado!, ¡no te confundas!
Tener una casa no significa tener una patria.

Una casa, y luego nada,
o la ruda necesidad de partir pegado a tu sombra,
trocado en ruinas todo cuanto tenías,
errante por suelos sin color, por campos resecos
redoblándote la agonía.

Tormenta y más tormenta en el otro existir
al que eres lanzado, cerca
de ningún lado de lo tuyo, roto el cordón umbilical
por un inesperado amanecer:
exhausto,
desfalleciente cuando tus pies pasan puentes
y luego no hay reclinatorios
donde sollozar a cuentagotas o soltar vagidos de niño
u hombre enternecido.

No preguntes qué es la patria, porque sagradas
son la respuestas y pocos saben lo suficiente
de ése tembloroso suelo que muchos tamborilean
de fiesta en fiesta.

Tocarán a tu puerta, y será la señal
y no habrá ocasión para elegir.

Una casa, y luego nada, aunque invoques dos veces
con labios limpios
y alces tu lámpara con mansedumbre.

Irás a patria ajena
y callarás,
y aprenderás
como huérfano sin heredad.

 

 

מהגרים, וגולים
אלפרדו פרז אלנקארט

זהירות, אל תטעה,
אין משמע בית מולדת

בית, ואז לא כלום.
או הצורך לצאת צמוד לצלך
שהפך להריסות עם כל שהיה לך
ואתה נווד על אדמה ללא צבע, בשדות יבשים
מכפיל בתוכך את העצב.

וסערה אחר סערה בקיומך האחר
לשם נזרקת , ואינו קרוב
למקום משלך, בחבל טבור קרוע
בשחר לא צפוי.
תשוש,
מעולף, רגליך חוצות גשרים
ללא הדום תפילה
באין מקום לדמעות נושרות, לבכי ילד
או ליבבת גבר מעורר רחמים.

אל תשאל מהי מולדת, מדוע מקודשות
הן התשובות ורק מעטים יודעים די
על משמעות אדמה מזדעזעת בה מטולטלים רבים
מחג אל חג.

נקישות על דלתך, יהיו סימן
ולא תהיה ברירת בחירה.

בית, ואז לא כלום, גם אם תוכפל תחינתך
מבין שפתיך הנקיות
ואור פנס תישא ביד יציבה.

למולדת זרה תלך,
ותשתוק,
ותבין,
כמו יתום ללא ירושה.

 

 

 

A DIARIO EL AMOR

 

Cosas
de esta vida nuestra
donde no duerme
el amor,

así avancen los calendarios.

Yo me ofrezco,
tú me acoges anudándote,
cayendo al tálamo,

conociéndonos
hasta el espíritu
que nos electriza.

Tú y yo
subiendo ante Dios,
patria fidedigna.

Mientras, a diario
el amor que es entusiasmo
y ofrenda,
respeto en el respeto.

 

אהבה יומית

דברים
מחיינו אלה
במקום שאינה רדומה
האהבה,

שכך ימשיכו ימי השנה.

אני, את עצמי מציע,
את אוספת אותי,
תחת כסות החופה,

היכרותנו מגעת
עד עמקי הרוח
המחשמלת אותנו.

את ואני
בפני האלוהים,
מולדת נאמנה.

ובינתיים, היומיום
הוא אהבה נלהבת
והצעה,
לכבוד שבכבוד.

 

ADIÓS

Desde la madrugada
estás un poco
dentro de mi alma,
padre mío.

Allá dentro
tus pastos florecen,
y descansas,
y diciembre me deja ver
tu corazón palpitando
entre mis lágrimas.

Y aunque sucedió
lo que esperábamos,
tu voz sigue conmigo
sobre la selva

de los años felices.

Alfredo Pérez Troncoso y Alfredo Pérez Alencart (foto de Jacqueline Alencar)

 

 

אלפרדו פרז אלנקארט

פרידה

מאז השחר
אתה נמצא מעט
בתוך נפשי,
אבי שלי.

שם בתוכי,
כרי הדשא שלך פורחים ,
ואתה נח,
ודצמבר מניח לי לראות
את לבך הפועם
בין דמעותיי.

וגם אם קרה
אשר לו ציפינו,
קולך בי עדיין
מעל יער
השנים המאושרות.

 

 

Alfredo Pérez Alencart

Margalit Matitiahu